גזר דין בתיק ת"פ 13244-09-10

1.         בהכרעת-דין, שניתנה ביום 11.5.11, לאחר שמיעת ראיות, הורשע הנאשםבעבירות שלהלן: חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1), בזיקה לסעיף 329(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק); הצתה - לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק; והפרת הוראה חוקית - לפי סעיף 287(א) לחוק.

2.       נסיבות ביצוע העבירות תוארו בהרחבה בהכרעת-הדין, ואחזור בתמצית על עיקר הממצאים.

הנאשם ורעייתו (להלן - המתלוננת) נשואים משנת 1985 ולהם שישה ילדים. בתקופה הרלבנטית לכתב-האישום, בשנת 2010, גרו בני-הזוג וחלק מילדיהם בדירה בבית-שמש (להלן - הבית). בחודש ינואר אותה שנה, נפרדו בני-הזוג, והמתלוננת נשארה לגור בבית עם ילדיה. ביום 15.6.10 שוחרר הנאשם בערבות, בתנאי "מעצר בית מלא", בבית אחותו בירושלים, זאת על-פי החלטת בית-משפט השלום בירושלים בתיק מ"ת 26864-06-10. עבירות ההצתה והחבלה בכוונה מחמירה, שהנאשם הורשע בגינן, בוצעו בבית המשפחה בבית-שמש ביום 1.9.10, אגב הפרת הצו השיפוטי הנ"ל, ומשכך הורשע הלה אף בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

            ביום 1.9.10, בסמוך לשעה חמש בבוקר, עזב הנאשם את דירתה של אחותו בירושלים, שם אמור היה לשהות בתנאי "מעצר בית", ונסע לבית בבית-שמש כשהוא נושא עמו שתי שקיות, אשר הכילו תשעה בקבוקים של חומר להדלקת פחמים, וכן שני בקבוקים נוספים - אחד מהם של "פותח סתימות בצנרת". הוא הסתתר ליד פתח הבית, והמתין לפתיחת הדלת. באותה שעה התכוננה המתלוננת לצאת מהבית יחד עם בנה א', יליד 1994, בכדי ללוותו לתחנת האוטובוס בדרכו לבית-הספר. בסמוך לשעה 5:50 בבוקר, עת פתחה המתלוננת את דלת הבית, כאשר א' עומד לצדה, הגיח הנאשם מהמקום שבו הסתתר, דחף את המתלוננת אל תוך הבית ונעל את הדלת. הוא התיז על פניה ועל גופה של המתלוננת - מטווח קצר של כמטר וחצי - את תכולתו של אחד הבקבוקים שהוציא מהשקית. בתגובה, החלה המתלוננת לצעוק לילדים לצאת מן הבית. הנאשם עלה לקומה השנייה של הבית, שם הצית את חדר הילדים ואת חדר השינה של המתלוננת, במספר מוקדים, באמצעות בקבוק "מדליק פחמים" שהביא עמו. בעת ההצתה ידע הנאשם שבני משפחתו נמצאים בתוך הבית, לאחר שנעל את דלת הכניסה לדירה. ואולם, למרבה המזל הצליחו בני המשפחה לחלץ עצמם מהבית, ולא נפגעו מהשריפה.

כתוצאה מהתזת תכולת הבקבוק לעבר המתלוננת, נגרמו למתלוננת כוויות נרחבות בחזה ובבטן, שהותירו צלקות על גופה (כנחזה בתצלומים שהוגשו לבית-המשפט). כן פגע החומר בקרנית עינה הימנית של המתלוננת, וגרם לארוזיה - פצע של קילוף השכבה המצפה את הקרנית ומגינה עליה. הדבר הסב למתלוננת, במשך תקופה, רגישות לאור, לדמע ולכאבים עזים, עד לריפוי הפגיעה. טיבו של החומר שהותז על המתלוננת על-ידי הנאשם לא נתחוור, ואולם מדובר בחומר כימי שגרם, כאמור, לכוויות בחזה ובבטן, ולפגיעה בקרנית. כתוצאה מההצתה נשרפה כל תכולת חדר הילדים; ויתר החדרים בקומה השנייה, ובכלל זה חדר השינה, נשרפו באופן חלקי. יצוין, כי הנאשם עצמו נפגע מהשריפה.הוא פונה מהזירה כשהוא מחוסר הכרה, לאחר שהסתגר בחדר שירותים שהיה אפוף עשן, ואושפז בבית-החולים. בהכרעת-הדין נקבע, כי שריפת תכולת הבית הייתה במעשה מכוון ומתוכנן מראש, ונדחתה טענת הנאשם, לפיה מדובר באירוע תאונתי.

3.       המאשימה הגישה לבית-המשפט הצהרה של נפגעת העבירה, המתלוננת, זאת לפי סעיף 8 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. בהצהרתה התייחסה המתלוננת הן לאירועים נושא הכרעת-הדין, והן למערכת היחסים בינה לבין הנאשם מאז נישואיהם. על-פי החלטתי, נתקבלה ההצהרה אך בזיקה לממצאי הכרעת-הדין, ולא מעבר לכך. בהצהרתה ציינה המתלוננת, כפי שגם העידה במהלך פרשת שמיעת הראיות, כי האש כילתה כליל את חדר הילדים, וגרמה נזקים קשים לשאר חדרי הדירה, כך שהבית יצא מכלל שימוש, ועלות שיקומו מוערכת בכ-355,000 ש"ח. המתלוננת הוסיפה וציינה, כי מחמת היעדר יכולת כלכלית לממן את שיפוץ המבנה ושיקומו, עברה להתגורר עם ילדיה אצל אביה הקשיש במשך כשמונה חודשים, ורק לאחרונה עלה בידיה לשכור דירה בסיוע כספי מעמותות צדקה ומבני משפחה. כן ציינה, כי היא חוששת שהנאשם יפגע בה לאחר שחרורו מהכלא, וכי עם תום המאסר, תשקול לפנות למקלט לנשים מוכות. על-כן ביקשה המתלוננת להחמיר בדינו של הנאשם, ולהרחיקו אל מעבר לסורג ובריח לתקופה ממושכת.

4.       הנאשם הנו בן חמישים וארבע, נשוי בשלישית ואב לשישה ילדים - שניים מהם נשואים. מתסקיר שירות המבחן שהוגש ביום 10.8.11 עולה, כי הנאשם למד בישיבה בבני-ברק, בהמשך עבד כשנה בחו"ל כמשגיח כשרות, ולאחר חזרתו לישראל עבד בעבודות מזדמנות שונות. בשנים האחרונות נסע תכופות לחו"ל ואסף תרומות, וכך כלכל את בני משפחתו. נישואיו הראשונים, כמו-גם נישואיו השניים, לא עלו יפה, והוא התגרש מבנות זוגו חודשים ספורים לאחר הנישואין. בשנת 1985 נשא את המתלוננת לאישה, ולבני-הזוג נולדו, כאמור, שישה ילדים.

          שירות המבחן התרשם, כי לנאשם קשיים ביחסים בין-אישיים ויכולת נמוכה לאמפתיה. בשיחה עם קצינת המבחן בלטה נטייתו של הנאשם להציג תמונה חיובית ביחס למצבו, תוך שימוש במנגנוני הגנה של הדחקה, הכחשה וניתוק רגשי. הנאשם שלל כל בעייתיות בהתנהגותו, והשליך את האחריות לארועים על אחרים. קצינת המבחן העריכה, כי אף ביחסיו עם אשתו נוטה הנאשם להציג את עצמו באופן חיובי, ומייחס לה את האחריות לבעייתיות ולמתחים בקשר הזוגי.

בשיחתו עם קצינת המבחן, שלל הנאשם כל התנהגות אלימה מצדו כלפי המתלוננת וילדיו. הוא הביע צער וחרטה על המקרה, אך יחד עם זאת, הכחיש באוזני קצינת המבחן את ביצוע המעשים שהורשע בגינם, שלל תכנון מוקדם של העבירות, והטיל את האשמה להצתה על גורמים אחרים, ובכלל זה על המתלוננת. הוא תיאר את עצמו כאב מסור לילדיו, כבעל אוהב לרעייתו, וציין שלא חשב לפגוע במי מהם. הוא שלל בפני קצינת המבחן כל בעייתיות בהתנהגותו, ובכלל זה גילויי אלימות או תוקפנות כלשהי מצדו.  

          משיחה עם המתלוננת, התרשם שירות המבחן, כי זו חיה תחת איום מתמיד לשלומה ולשלום ילדיה, על-רקע התנהגות אלימה של הנאשם, וכי בעקבות האירועים הנדונים, היא נתונה במצב חרדתי קשה וסובלת מסיוטים. היא הביעה חשש לחייה, למן הרגע שבו ישוחרר הנאשם מהמאסר. כן תיארה המתלוננת באוזני קצינת המבחן, את מצבם הנפשי הקשה של ילדיה בעקבות האירועים, ובפרט הילדים ששהו בבית בעת המקרה. בנוסף קיבל שירות המבחן מידע מפקידת הסעד, על הטארומה שחוו הילדים ועל מצבם דהיום.

          עוד ציין שירות המבחן בתסקירו, כי במסגרת הכנת תסקיר המעצר בתיק דנן, התרשם מרמת סיכון גבוהה מאוד להתנהגות אלימה נוספת מצדו של הנאשם, ועל-כן המליץ בשעתו שלא לשחררו לחלופת מעצר.

          שירות המבחן התרשם, כי חוסר יכולתו של הנאשם להכיר בבעייתיות שבהתנהגותו האלימה, הניתוק הרגשי שלו ממצבו ותסכולו בעקבות השמתו בחלופת מעצר בתנאים מגבילים - העצימו תחושות של מצוקה ועמדו ברקע לביצוע העבירות. כל אלו, ובפרט כשמדובר באדם בעל חשיבה נוקשה ויכולת מוגבלת לפתור את בעיותיו, הובילו להתנהגותו האלימה והקשה נושא ההרשעה. לנוכח האמור, העריך שירות המבחן, "כי עדיין קיים סיכון גבוה להישנות המעשים", והדגיש כי המתלוננת וילדי בני-הזוג חיים בפחד מתמיד, שניכרות השלכותיו על מצבם הנפשי. שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של הנאשם, לנוכח חומרת העבירות, הפגיעה שנגרמה למתלוננת ולילדים, אי-נטילת אחריות, והעובדה כי המעשים בוצעו אגב הפרת צו שיפוטי בעת שהנאשם אמור היה להיות נתון ב"מעצר בית".

5.       הסניגור הלין על-כך ששירות המבחן לא נפגש עם בני משפחה אחרים, פרט לנאשם ולרעייתו, ואף טען כי התסקיר הפך למעשה ל"תסקיר נפגע עבירה" ולא לתסקיר בעניינו של הנאשם. על-כן ביקש להזמין תסקיר משלים, שיוכן לאחר ששירות המבחן ייפגש עם בני משפחה נוספים. בהתאם לבקשתו, הוגש תסקיר משלים ביום 18.9.11, זאת לאחר שקצינת המבחן נפגשה עם בני משפחתו של הנאשם: אחיותיו, גיסו, בנו הנשוי, בתו הנשואה, חתנו ובנו בן העשרים-ואחת. שירות המבחן ציין בתסקיר המשלים, כי מעצרו של הנאשם הביא לזעזוע וטלטלה של המערכת המשפחתית הקרובה והרחוקה. בני המשפחה הביעו דאגה רבה מפני תוצאות ההליכים המשפטיים והשלכותיהם על הנאשם. הם הסתייגו מהעבירות החמורות אשר בוצעו, אך טענו כי הנאשם לא התכוון לפגוע בנפש אלא ברכוש בלבד. בני המשפחה ייחסו את מעשיו של הנאשם למצבו הנפשי הרעוע, אשר נבע, בין-היתר, משהייתו בתנאים מגבילים, אגב ניתוק ממשפחתו וילדיו. מהפגישה עם הילדים הבוגרים, התרשם שירות המבחן כי מדובר במערכת יחסים משפחתית מורכבת, וכי הילדים נמצאים בקונפליקט נאמנות בין ההורים, מתקשים להבין את התנהגותו הקיצונית של הנאשם, אך מביעים נכונות לתמוך בו ולהתגייס למענו. בסיכום התסקיר המשלים ציין שירות המבחן, כי התרשמותו הנה ממערכת זוגית מורכבת וקשה, שלוותה בדינמיקה של יחסי כח ושליטה; וכי כאשר החליטה המתלוננת להתגרש, נוצרה הפרה של האיזון במערכת הזוגית, אשר הנאשם התקשה לקבלה, ועל-רקע נתוני אישיותו שתוארו בתסקירים, ביצע את העבירות דנן. שירות המבחן שב וציין בתסקיר המשלים, כי הוא נמנע מהמלצה טיפולית, זאת נוכח חומרת העבירה, אי-נטילת אחריות, וחוסר יכולתו של הנאשם, בשלב זה של חייו, לזהות את הבעייתיות שבהתנהגותו הפוגענית.

6.       בפרשת גזר-הדין העידו בני משפחתו של הנאשם וידידו. אחותו של הנאשם ציינה, כי הנאשם אב מסור לילדיו ואיש עבודה שפרנס בעמל רב את משפחתו, וכי מעולם לא הושמעו כלפיו טענות על אלימות. ידיד המשפחה שיבח את הנאשם כאב מסור לילדיו וכמי שנוהג לעזור לבריות. חתנו של הנאשם העיד על המשבר שפוקד את בני המשפחה בעקבות הליכי הגירושין המתנהגים בין הנאשם לבין המתלוננת, ותיאר את מצבו הקשה של הנאשם בתקופה שקדמה לאירועים הנדונים, עת הורחק מביתו. אף הוא הרעיף שבחים על הנאשם כאדם חם ואוהב, הרואה במשפחתו את כל עולמו. גיסו של הנאשם שיבח את טוב לבו של הנאשם, מסירותו לזולת ואת החריצות והאמינות שהפגין בעבודתו במשך שנים כסדרן בחברת הסעות. חלק מילדיו של הנאשם, וכן חתנו, הגישו מכתבים לבית-המשפט, שבהם העריכו כי הנאשם פעל מתוך ייאוש, ולא התכוון להרע ולהזיק; ושיבחו את אופיו הטוב, ואת דאגתו לאשתו, לילדיו ולנכדיו.

7.       ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. הוא ציין, כי אין לפנינו נסיבות שבהן ניתן להקל עם הנאשם, כמו למשל, הודאה במעשים שהיה בה כדי לחסוך מהעדים את הצורך להעיד על האירועים הקשים שחוו, הבעת חרטה והפנמת הפסול שבמעשים. כן הדגיש לחומרה, את הפגיעה במתלוננת, ואת נזקי ההצתה שבעטיים נותרו המתלוננת וילדיה ללא קורת גג ונקלעו למצוקה כלכלית של ממש. הוא עתר להרחקת הנאשם אל בין כותלי הכלא לתקופה ממושכת של כעשר שנים, זאת בעיקר לשם מתן הגנה וביטחון לאשתו ולילדיו.  

8.       הסנגור לא הקל ראש בחומרת העבירות שבהן הורשע הנאשם, אך טען כי אלו בוצעו מתוך סערת רגשות, על-רקע הסכסוך בין בני-הזוג שהביא להרחקתו של הנאשם מביתו. הוא ביקש שלא להחמיר בדין עם הנאשם, שניהל אורח חיים נורמטיבי עד לאירועים הנדונים, ושזו לו הרשעתו הראשונה בפלילים. בהקשר זה הפנה הסנגור לראיות שהובאו בפרשת גזר-הדין, ולעדויות בני המשפחה והידידים בדבר תפקודו של הנאשם כאב מסור לילדיו, וכמי שנוהג לעזור לזולת. כן טען הסנגור, כי בהיבט התוצאתי, הנפגע העיקרי מהשריפה היה הנאשם עצמו, אשר איבד הכרתו, נכווה ואושפז בבית-חולים. עוד טען הסנגור, כי הערכת שירות המבחן, בתסקירו הראשון, בדבר עוצמת הסיכון הנשקפת מהנאשם, נסמכה בעיקר על שיחות שקיימה קצינת המבחן עם המתלוננת; וכי את התמונה המלאה על מערכת היחסים הסבוכה בין בני-הזוג ניתן לקבל מהתסקיר השני, שבו הובאה גם עמדתם של הילדים הבוגרים. על כן ביקש הסנגור, כי דינו של הנאשם ייגזר במידת הרחמים.

          הגם שהנאשם טען, הן במהלך פרשת שמיעת הראיות, והן בשיחתו עם קצינת המבחן, כי לא שפך על המתלוננת דבר, וכי הבית עלה באש כתוצאה מתאונה, ולא ממעשה מכוון, הרי שבמסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש אמר: "אני מצטער מאד על המעשה הזה. אני מביע חרטה עמוקה. אני לא אחזור יותר על הדברים הללו".

9.       העבירות שהנאשם הורשע בביצוען חמורות במהותן ובנסיבותיהן.

העבירה של חבלה בכוונה מחמירה הנה חמורה, בפרט לנוכח היסוד הנפשי הנכלל בה, של כוונה לגרום לאדם חבלה חמורה, והעונש המרבי שנקצב בצדה עומד על עשרים שנה. יודגש, כי הואיל והעבירה נעברה כלפי בן משפחה, מורה סעיף 329(ב) לחוק, על הטלת עונש שלא יפחת מחמישית העונש המרבי, קרי - ארבע שנות מאסר בפועל, זולת אם מצא בית-המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונש. מעשיו של הנאשם, עת שפך חומר כימי על גופה של המתלוננת, חמורים בנסיבותיהם, בשל הפציעות שהסב למתלוננת - הן הכוויות הנרחבות על החזה והבטן, והן הפגיעה בקרנית שלמרבה המזל נרפאה, כשלכך נתלוותה כוונה לגרום למתלוננת חבלות חמורות.